מחאת הימין

שואלים אותי כל הזמן - מתי כבר נראה את מחאת הימין?

מתי נראה את הימין ברחובות?

אני חושב שהמהפכה הגדולה ביותר שצריכה לעבור ״המחאה״ זה להפסיק להשתמש בביטוי ״המחאה״.

כשאומרים ״המחאה״ - אנשים אוטומטית מקשרים ״מחאה״ להפגנות.

וכשמדברים על להביא ציבור ימני ״למחאה״ זה בעצם להביא ציבור ימני להפגנות, ולא סתם הפגנות, אלא להפגנות ״שלהם״, של ה״מחאה״.

הם שואלים אותנו, ״אז איפה ההפגנות שלכם? של אנשי הימין? אתם לא רוצים להפגין איתנו? אז צאו להפגין בהפגנות משלכם! העיקר תפגינו!״.

אבל ציבור ימני לא בהכרח חושב שנכון להפגין באמצע מלחמה, גם בגלל שזה לא פטריוטי וגם בגלל שבזמן מלחמה צריכים להישאר חזקים ומאוחדים, וגם בגלל שהציבור הימני מאוד רגיש לאיך שההפגנות האלו מצטיירות בצד השני.

הציבור הימני מעוניין באחדות.

הציבור הימני כן היה יוצא מהבית למפגנים המוניים של אחדות העם, אבל לא לקריאה להפלת הממשלה.

ולא בגלל שכל הציבור הימני חושב שהממשלה צריכה להישאר. לא בגלל שהם מתנגדים לטענה שמי שמימן את החמאס וראה בו ״נכס״ ונמנע מהכרעתו פעם אחר פעם מחדש - צריך לשאת באחריות.

לא בגלל שכולם חושבים שטוב שנתניהו ראש ממשלה או שחושבים שאין לנו מישהו יותר טוב במקומו.

פשוט בגלל שיש ציבור רחב מדי שהקריאה האישית נגד בנימין נתניהו מתפרשת בעיניו כקריאה נגדו.

ונגד משהו מאוד מהותי בהוויה ובזהות שלו.

אני חושב גם שטעות נוספת היא לקרוא לדבר הזה ״המחאה״, ב-ה׳ הידיעה.

וזאת בהתחשב בזה שהציבור הימני ברובו מסתייג מהדבר שנקרא ״*המחאה*״. ובפרט ככל שזה כולל את אותם הארגונים שקראו להפסקת ההתנדבות לפני 7 באוקטובר, והעריכו שהדרך הכי אפקטיבית להפעיל לחץ על הממשלה זה בעזרת האיום בהתפרקותו של צבא המילואים.

וכשאני מדבר על ״הציבור המסתייג״, אני לא מדבר על אלו שעברו את המחסום הפסיכולוגי והצטרפו למה שקוראים לו בשם הקיבוצי הזה ״קפלן״. מי שנמצא שם - כבר שם…

אז חשבתי לעצמי.

איך צריכה להיראות מחאת אנשי הימין?

מפגן עצום של אחדות העם.

יציאה של המוני אנשים, ערב אחרי ערב, לאירועים המוניים של הפגנת אחדות של אנשים מכל קצוות העם.

ימנים ושמאלנים.

תושבי עיירות הפיתוח עם תושבי הקיבוצים ותושבי הפריפריה המפונה עם תושבי תל-אביב.

זמרים מזרחיים יחד עם אביב גפן ועברי לידר.

ככל שציבור גדול יותר יצא לרחובות ויצעק ״אנחנו עם אחד״ - זה ייתקע למכונת הרעל כמו מסטיק בגלגלי השיניים.

הם משקיעים מיליונים מדי חודש בניסיון לייצר כאן מחנות, להסביר שאין לנו שום דבר במשותף, ימין פטריוטי שאוהב את עם ישראל, את הקדוש ברוך הוא ואת נציגו עלי אדמות בנימין נתניהו, מול שמאל פרוגרסיבי שונא יהדות ויהודים וחובב פלסטינאים, שמעודד השתמטות (ובגללו קרה ה-7 באוקטובר).

מול מתקפת אהבה, ובלבד שתהיה רחבה ואמיתית ומקיפה את כל קצוות העם ומאוחדת - מכונת הרעל תמשיך במתקפותיה הציניות והמרירות, ותמצא את עצמה מצד אחד של המתרס מנסה להרעיל, כאשר בצד השני נמצא האלקטורט שלה מחובק ע״י כל עם ישראל.

אם אנחנו מדברים על ״גרעיני מחאה״ במעוזי הליכוד, ועל להתחיל להרים את ״המחאה של הימין״ אני חושב שקודם כל צריך לחשוב האם זאת באמת ״המחאה״, שצריך להצטרף אליה, נגד מי מוחים ומה הוא המסר.

בעיני חלקים נרחבים מהימין מדובר באוסף אנשים זועמים, שונאים, מתוסכלים וכמעט מיואשים, ״מפגינים על אוטומט״ עם זמבורות, שיש להם מטרה אחת בחיים - להעיף את הדמון הגדול שלהם מחיינו. וככל שהמחאה הזו נמשכת, ונמשכת, ולא מתרחבת לשכבות חדשות בציבור מעבר למעגל הקיים - כך מתחזקת התדמית ה״לוזרית״ שלה בעיני מחנה הימין.

זה אולי לא נעים לשמוע את זה - אבל אלו ״הדברים שרואים משם״. אני גם לא נכנס לויכוח אם הדימוי הזה מוצדק - ככה הוא הולך ומתקבע שלא בטובתם.

״החמוצים״ - קרא להם פעם בנימין נתניהו. ואף כי מצבה של המדינה היום לא צריך לגרום לאף אחד להסתובב עם חיוך מתוק על השפתיים, עדיין נדמה שה״חמוצים״ האלו היו ויהיו חמוצים תמיד.

אם אנחנו רוצים להוציא את הימין לרחובות אנחנו צריכים להתחיל לדבר על ״מפגני אחדות״, כי בסופו של דבר כולנו, גם אלו שמעולם לא הצביעו לביבי וגם אלו שהצביעו לו בבחירות האחרונות - רוצים את אותו דבר.

אנחנו עם אחד, ואת הכידונים שלנו אנחנו צריכים לכוון נגד מי שלא רוצים שנהיה.

מן המקום הזה צריך לקום משהו אחר, לא מחאה. אלא קריאה גדולה להצבת ״אלטרנטיבה״. מי שרואים לנגד עיניהם חלופה. ואל תפחידו אותנו בבקשה. החלופה איננה עליית שלטון השמאל, מכיוון שמרבית העם ימני.

החלופה היא מי שרואים עתיד אחר, משותף, לישראל.

החלופה היא מי שרוצים לחזור לשפיות.

החלופה היא מי שמאמינים בציונות.

החלופה היא מי שמבינים שנתניהו אולי נכשל במשימת חייו שהייתה למנוע גרעין איראני, אבל זה לא סוף החזון הציוני, ויש עוד כמה דברים שניתן לעשות.

החלופה היא מי שמאמינים בשלטון החוק, במשרתי ציבור חזקים, עצמאיים, בשירות ציבורי שאיננו מושחת. החלופה היא מי שמאמינים בגיוס לכולם. בצבא העם ששייך לכל העם, ובמשטרה לא פוליטית. בממשלה שפועלת למען העם ולא כמפעל ג׳ובים למקורבים, ובתקשורת חופשית מגוונת שיודעת לנבוח וגם לנשוך לפעמים, כשצריך.

ובאותה ההזדמנות, אני הייתי ממליץ למי שקוראים לעצמם ״המחאה״ לקחת לעצמם את פסק הזמן הזה שנכפה עליהם במסגרת שבועות ההמתנה האלו, כתוצאה מן המצב הבטחוני, ולחשוב אם נכון עבורם לחזור לפורמט ההוא, ואיך הם רוצים להתקדם.